א ו צ ר ה פ ת ג מ י ם
לגאון הצדיק הרב דב הכהן קוק שליט"א

א. עולם הזה דומה ללילה וממילא לא מבינים את שורש הדברים שנעשים בו, אבל דוד המלך אביהם של בעלי רוח-הקודש הוא גדר הארת ההסתר של הלילה בהמשכת אור האמונה אל תוך ההסתר ועל-ידו הוי גלוי סיבת כל מאורע שבעולם היאך משתלשל הוא ממקורו.

ב. אין לתאר את הצער שלמעלה על בן ישראל שלא הגיע לתעודתו ולא עשתה נפילתו קדוש ה' בעולם. ומידה טובה מרובה שהשמחה למעלה בבן ישראל שהגיע לתעודתו אין כלים לשערה ולהעריכה, וזהו - ישמח ה' במעשיו" לעתיד-לבוא.

ג. השפעת הנשמה באדם היא בחינת נפיחה תמידית מהקב"ה, שהרי מתחדשת הבריאה כסדר כמאמר הפסוק "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", והיינו שכל נשימה ונשימה היא בטוי להשפעת והמשכת הנשמה בגוף של "ויפח באפיו נשמת חיים".

ד. עיקר תכונת הנשמה היא, בקשת גלוי כבוד שמים בעולם, לעומת הגוף אשר תכונתו היא חיפוש לקיחה לעצמו. ממילא, מי שהוא בעל נשמה שהיא השולטת בו, מתעורר לפזז ולשמוח בשעת מעשה של כבוד שמים, שהרי זוהי בקשת הנשמה - גלוי כבוד שמים בעולם, אבל מי שהגוף שולט בו, לא מתעורר לשמוח בשעת מעשה של עסק כבוד שמים בעולם.

וזוהי מצוות שמחת יום-טוב, לשמוח בהארת הקדושה. וזה אפשר רק לבעל נשמה, ומכאן קושי המצוה כידוע.

ה. יש עבודה להגדיר את עצמו ככלי הנושא עליו כבוד שמים ואין לו מציאות בפני עצמו.

ו. אחרי החטא הקדמוני הוי בכל דבר בעולם הסתר פנים של טוב ורע, שהוא המכשיר של נקודת הבחירה שבו, שהיא עבודת האדם אחרי החטא.

ז. לעתיד-לבוא יתגלה שכל מאורעות העולם - הכל ה' אחד, לומר שהכל מקשה אחת ואין שום מקרה אלא הכל מוביל לגלוי היחוד שהוא מטרת הבריאה.

ח. ככל שמתחזקת יותר הכרת אהבת ה' אצל האדם, כך קשה יותר לרבות דבר נוסף המשותף לאותה אהבה.

ט. שמיעת ה' את קול האדם היא למעלה משמיעת האדם עצמו, ששמיעה של מעלה היא למעלה מהשגת אנוש וכוללת את כל מה שמסתתר מתחת אותו הקול, והוא בחינת ביטול עצמו לפני ה' שהיא השגה שהכרת ה' אותו היא יותר מהכרת עצמו את עצמו, שזהוי האמת הפשוטה מצד עצמה ורק שהדמיון הגשמי מקשה מלקבלה.

י. במקום שנוגע הדבר לכבוד שמים, המציאות הטבעית של אברהם-אבינו, היא תלישה גמורה מהנהגת הטבע והתעלמות מוחלטת מכללי הכוחות הגופניים אפילו בסכנת נפשות.

יא. ההדרגה - בתחילה הוי גלוי האמונה של יש מנהיג לבירה. ואחר-כך התבטלות בפניו של גדר היראה, ועל-ידי-זה גלוי רצונו למטה שהוא ענין התורה שבא הגלוי העליון למטה.

יב. שלימות הענוה היא - שאף שיודע כל מדרגתו העצומה, מכל-מקום אין לו הגדרת ישות כלל, וכל הגדרתו את עצמו היא חלק אלוק ממעל שאינו אלא ענף קטן של אלוקות, שזוהי האמת של הגדרת הנשמה הנקיה מהטעית הגוף המבקש לדמות מחשבת ישות עצמית באדם. ובמצב המוני זה של הרגשת ישות, ודאי נוספת הרגשת חשיבות היכא שזכה לנס גדול המורה באצבע על גדול מדרגתו, אבל בשלימות נקיות שום מחשבת ישות, אלא רק חלק אלוק ממעל הרי מרגיש עצמו בהיפוך, שמצוי הוא בעולם עתה על-ידי טורח שלא מן השורה, כביכול, של הקב"ה וכאלו אורח הוא בעולם לגבי שאר האנשים.

יג. בזמן תפלה על בטול גזירת שמים צריך בחינת שמינית שבשמינית של הגדרה פרטית, ורק בזמן

התבטלות מתאימה שלימות ההשקפה וההרגשה של "ונחנו מה".

יד. הקדושה מרוכזת בתורה בלחוד, אבל השפעתה ניכרת בכל שהרי תכנית העולם היא התורה, וכל הרוצה יבוא ויטול.

טו. הכוח של המסירות-נפש בכל הדורות הוא משורש עקידת יצחק, ומשמע שכלל יצחק-אבינו בעבודתו את כל העבודות והנסיונות הקשים של מסירות-נפש שבכל הדורות, שכל סוגי הקושי והנסיון נכללו בשורש בעקידה, וזו עבודה נוראה במעשה אחד.

טז. כל ההסתר מקורו ממידת הגבורה, והוא לצורך גלוי. וכל היסורים אינם אלא לטובה. וזאת על-ידי שלימות ההתגברות כסדר על הרע וכפייתו על פניו, ועל-ידי-זה מתבטל ההסתר ונכפה על פניו ומתגלית מטרתו הטובה הנסתרת.

יז. לעולם יגביר אדם יצר הטוב על יצר הרע, שעל-ידי-זה נחלש הכסוי של הרע הקשה ומתגלית תכלית הטוב שבו.

יח. הצדיק השלם שכל מגמתו הוא גלוי כבוד שמים בעולם, מבקש לעמוד בדין גמור לפי כללי כבוד המלך האמיתי, בלי שום העברה וביטול משהו ממנו, כדי שלא יהיה שום פגם בגלוי כבוד שמים ולא יהיה שום הסתר בעולם ממידת כבוד שמים, ובטל אצלו החשבון הפרטי של חומרת דינו המתבקש - כלפי גלוי כבוד שמים בעולם.

יט. תכלית השלימות הוא לבטל את כל הריחוק של העולם-הזה על-ידי השבת כל הדברים אל שורשם האמיתי שהוא המקור הרוחני שלהם במעשה בראשית.

ובמושג שלנו הפשוט הוי אומר שכל עבודה לשמה היא בקשת ההתקשרות עם השורש הרוחני המקורי, שבזה מקוים מאמר הנבואה "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" שעל-ידי מעלת הנקרא בשמי של בקשת הכללת הכל בשורש האלוקי בלא פניות של לגרמיה, מתגברים על כל הריחוק של ד' עולמות עד עשיה שנרמזו בפסוק זה, וחוזר הכל לשורשו העליון שבאצילות.

כ. לכל בני ישראל הוריש אברהם-אבינו את המראה הגדול הזה - שכל חסד שיעשו, יעשהו בתורת מה הוא רחום וחנון אף אתה וכו' הנדרש בחז"ל, ועל-ידי זה, במעשה החסד שעושה, יהיה עלוי של התכללות משהו בצינור החסד המושפע מהקב"ה לעולם, איש לפי מהללו.

וזוהי כוונה מעולה בעבודת החסד לדידן איש כפי מהללו.

כא. העבודה בעולם-הזה היא להחיות את לב האבן שנחשב מת.

כב. קושי יסורי מירוק החטא, תלויים בחומר הפנימיות שנכנס בתוך האדם - כעין הכשר כלים:

כלי שבלע על-ידי האור, נכנס בתוכו האיסור לפני ולפנים ואי-אפשר לפולטו אלא באש שנוקבת עד התהום. וכלי שבלע על-ידי רותחין, לא הוי בליעה לעומק כל-כך וסגי ברותחין כדי להפליט בלעו מפיו. וכלי שלא נשתמשו בו אלא בצונן, לא בלע אל תוכו מאומה ואין כאן אלא דיבוק מן החוץ, וממילא סגי ליה בשטיפת צונן בעלמא כדי להעבירו.

וכן הוא בחומר החטא, שהרשע עוסק בו בתאווה הבוערת כאש, וממילא נבלע רושם העבירה בתוכו פנימה לפני ולפנים, ולא נפיק אלא באש. ובינוני עוסק בתאווה רק בחימום בלבד, ולכן לא נכנס רושם הקלקול לפני ולפנים בתוכו, אלא רק במקום ממוצע דסגי ברותחין כדי להפליטו. וצדיק לא נכנס בתוך הרע כלל ורק נוגע בו מבחוץ.

ומשמע דכשם שאש של גיהנום חזקה פי שישים מאש דידן, כן הוא היחס גם ברותחין לגבי בינונים וה' יצילנו.

כג. תשובת הצדיקים מתעוררת לפי מה שעולים הם במדרגתן, וכן עד אין סוף מדרגות של מעבר שמתעלה הצדיק בעבודתו ממדרגה למדרגה שאז מתעוררת להפריע דקות חטא שלא הפריעה למצב הראשון, ולכן אפשר שבמצב של עליה חדשה מרגישים חרטה חדשה על החטא שהיה נדמה מקודם שיצא בו כבר ידי חובת התשובה.

כד. במדרגה הקרובה מאוד אל כסא המלך מורגש כל חסרון אפילו היותר קטן, ואין לומר לקתה מידת הדין שעדיף להיות סמוך לשולחן המלך אף שנדרשת שם זהירות יתירה, תשובה יתירה, על כל פגם, מאשר להשאר בחוץ כסדר אף שאין שם חומרא על דקות של חסרון.

כה. ככל שמחמירה דקות התביעה לפי דרגת הצדיק אל המלך, הא גופא עבודה של קדוש ה' היא, שהרי כל תוספת התשובה הנצרכת וכל הרגשת החרטה החדשה מורה על קרבת ה', ונמצא שמורה בעצמו באותה תוספת תביעה שקרוב הוא אל המלך, והא גופא קדוש ה' של עבודת הצדיק היא.

כו. ככל שמגביר בעצמו את רצון הקבלה, כך גורם שיגבר הרצון להשפיע.

כז. "צדקה תרומם גוי" - אלו ישראל, שלא חוזרים בהם אפילו אם לא רואים את בקשת התפילה של על-מנת שיחיה בני בפועל, משום דישראל אחוזים בעבודת הלשמה המקורית של החסד שהיא דביקות גופא של התכללות בצינור החסד של הקב"ה בעולם.

כח. כל שלא זוכים לעורר את הנשמה מן העילפון שלה, יש חשש לעונש כף הקלע שבו ניזרקת היא מסוף העולם ועד סופו כדי שתתעורר מן התרדמה וכדי שיסולקו מעליה כל הסמים הגשמיים שגורמים לה אותה תרדמה קשה .